"את יודעת שיש לך בעיה שאת לא מסתכלת בעיניים"? הוא אמר לי. לא חשוב עכשיו מי. לא כל כך ידעתי מה להגיד. "כאילו את מודעת לזה נכון"? שוב שתיקה. הכחשה. לא יודעת, לא שמתי לב האמת. לא חשבתי על זה אף פעם.

הרבה דברים שחשבתי על עצמי מתחילים לאחרונה קצת להתערער לי. לדוגמא חשבתי שאני בנאדם שנורא מקבל אנשים. שאני נחמדה. שכולם אוהבים אותי. אז אני פתאום מבינה שיש אנשים שיכולים לקלוט אותי ממש לא נכון. לדוגמא, במסגרת שזה עתה התחלתי אני בטוחה שחלק מהאנשים חושבים שאני מתנשאת. שהם אויר בשבילי. שאני לא טורחת לא רק שלא להסתכל להם בעיניים, אלא אפילו לזכור את השם שלהם. מה שהם לצערי די צודקים בו. בקטע של השם. וחשוב להבין, יש לי זיכרון ממש טוב.

חשבתי שאני רצינית.  אני יודעת שאני יכולה להראות קצת קלולסית כזו ואבודה ברגעים. אבל אם באמת תשב ותדבר איתי תבין שאני מדברת לעניין. לפחות ככה חשבתי. אבל כמה אנשים שראיינו אותי לאחרונה לאי-אילו תפקידים והתלהבו ממני. ורצו להיות חברים שלי. אבל ממש לא רצו שאני אעבוד בשבילם. נראיתי להם חומר אחר.

חשבתי שאני סמל האותנטיות. אהובת הקהל. חשבתי גם שאני נורא נגישה. אני יכולה להבטיח לכם שאם תעשו ניסוי ותשימו אותי ברחוב עומדת, תוך שעה לפחות עשרה אנשים ישאלו אותי משהו. איפה הם, לאן הם הולכים עם החיים שלהם. או לפחות אם דיזינגוף חותך את הרחוב הזה. המסכנים האלו יבקשו כיוונים דווקא ממני חסרת המצפן. כי אני נורא בלתי אמצעית. כי יש לי עיניים טובות. מקווה שהם לפחות מסתכלים בעיניים.

זה תמיד ככה החשבון נפש הזה של לפני היומולדת. זה בסדר, מתרגלים. אבל פתאום כשהחסרונות שלך באים ככה, בדלת פרוצה. מבלי שהוזמנו. זה לא פשוט. "זה קטע של מזל גדי" אמרתי לחברה. אנחנו נכנסים לדיפרסיית פרה יומולדת. "זה לא רק שלכם" היא אמרה. "רק אריות לא דופקים חשבון".

ועוד לא התחלתי לדבר על כל מה שרציתי להיות ואני לא, או לפחות עוד לא. ואת כל מה שלא השגתי, וכל הכסף שאין לי, ואת מי שפגשתי ובעיקר בעיקר מי שלא פגשתי.

ואז, כשמסתיימת ההלקאה העצמית, כשהדם עוד טרי על האגו, אני פתאום מרגישה סוג של הקלה. זה בסדר שלא כולם מבינים אותי. אני לא צריכה להסתובב עם שרשראות הוואי ולחלק כל הזמן. ואני יכולה לבחור. למי להסתכל בעיניים.

לעולם לא אשכח איך ביום הראשון שלי בתור חיילת לצבא ההגנה לישראל אני ואי ודאות חוינו את המשבר הראשון שלנו. זה היה יום ארוך, אולי של 18 שעות או יותר אם מחברים את הלילה חסר השינה שמגיע עם זה. ביום אחד לוקחים לך את הזהות, את המוכר, את הבית ומשאירים אותך עם מדי ענק שבקושי הצלחתי ללכת מרוב שהיו גדולים עליי. ובכלל ירוק זית אף פעם לא החמיא לי. השעה הייתה כבר מאוחרת ועמדנו בחי"ת כל הפלוגה או איך שלא קוראים לזה. המפקדת עמדה במרכז ודיברה על כל מיני דברים. בינתיים ניסיתי להבין איפה אני נמצאת. הסתכלתי מסביבי ולא ראיתי פנים מוכרות. היא (המפקדת) עברה לבדוק את המטענים או משהו כזה, ומרוב ששקעתי במחשבות ובקושי היה לי כח לעמוד על הרגליים, כנראה שלא שמתי לב שביקשו להכין את המטענים לבדיקה. כשהיא הגיעה אליי ביקשה שאגיע אליה בנפרד. זהו. הלך עליי. הייתי בטוחה שכלא 6 מחכה לי. צריך להבין שלי לא היו אחים גדולים והתגייסתי ראשונה מהכיתה, ולכן לא היה לי את מי לשאול. היו לי בתיק נעליים שחורות להחלפה אבל כל היום הסתובבתי עם נעלי פרח ורודות גדולות. מדי ענק וכפכפי פרח ורודות. אמירה אופנתית בקונטקסט מסויים. על כל פנים הגעתי למ"מ ולקח לה בדיוק שתי שניות לתהות מהן הכפכפים הורודות הללו. באותו רגע זה היה הסימן. בכי קורע לב שבמהלכו העבירו אותי לאחת המפקדות הזוטרות יותר שתנסה להרגיע אותי. כל מה שהיא אמרה לא עזר. גם כשהיא ציינה שהולכים מחר הבייתה. זה לא עניין אותי. "את לא מבינה השתנקתי לעברה, את לא מבינה. מה יהיה? מה אני אעשה כאן עכשיו שנתיים? מה י ה י ה".

בתור ילדה שנאתי את החופש הגדול. שנאתי את הריק, את אי הודאות, את חוסר השגרה. שנאתי את העובדה שאני אצטרך לעבור עכשיו ממצב של לימודים למצב של חופש וחוזר חלילה. וככה זה הלך איתי כל החיים. אחרי הצבא קרסתי. אחרי התואר התמוטטות טוטאלית. כל שינוי בסטאטוס שלי, כל מעבר למצב לא ידוע מראש, היה משהו שלא יכולתי להכיל.

השנה החלטתי לצאת לדרך חדשה ועצמאית. לשם כך, נאלצתי להתעמת עם האויבת המושבעת שלי מהתיכון, אי ודאות. כל השנים היינו נפגשות באירועים חברתיים, אומרות שלום קר עם העיניים, וחוזרות כל אחת לחייה שלה. נמנענו מלדבר אחת עם השנייה, לא רצינו להתעמת. היא הייתה עם החברות שלה שינוי, הצלחה וכישלון, ואני הייתי עם החבורה שלי, יציבות, נאמנות, ומודעות.

תהליך ההשלמה ביננו לא היה פשוט. המשקעים מהעבר לא נתנו לנו להתקרב. בהתחלה היינו נפגשות בסתר. יושבות אחת עם השנייה בבית קפה ליד הבית ומנסות לראות איך זה מרגיש. לא יכולתי לספר לאף אחד שאני מנסה להשלים איתה כי ידעתי שלא יבינו, שלא יאמינו שאנחנו יכולות להסתדר אי פעם.

לאט לאט הרשיתי לעצמי לחוות אותה לפרקי זמן ארוכים יותר. עבר שבוע. לא קרה כלום. לא התמוטטתי לתוך עצמי. אחרי חודש ומשהו באו המשברים. פתאם תהיתי אם בכלל יותר מתאים לי להסתובב עם יציבות ועל מי אני בכלל עובדת. ניסיתי להילחם בזה בכל יכולתי, כי פשוט ידעתי שיש בה משהו שעוד לא פיצחתי. שאולי, באיזושהי תקופת זמן, היא יכולה להיות בשבילי חברת אמת.

ניסיתי להקיף את עצמי בחברים ותיקים שלה. שיספרו לי על המעלות שלה, ולמה הם אוהבים אותה, או לפחות חיים איתה בשלום. כמו בכל קשר יש תקופות כאלה ותקופות כאלה, טענו בפניי. אבל הם השלימו עם קיומה וזה מאפשר להם לנהל מערכת יחסים חיובית, והכי חשוב שלוות נפש. זה הכי חשוב.

התחלתי להבין שהיא לא עושה את זה בכוונה. שזו פשוט היא. חוסר הידיעה על העתיד הוא לא אשמתה, אלא נתון שנכפה גם עליה. מהרגע שהבנתי את זה היה לי הרבה יותר קל איתה. ובכלל. הפסקתי לנסות להתעמת איתה. קיבלתי אותה כמו שהיא.

הדברים החלו לזרום בימים מסוימים, בימים אחרים פחות. שמתי לב שאני יותר רגועה בשני סוגי הימים. דברים יותר עוברים מעליי. שחררתי את הרצון לדעת כל הזמן האם משהו יצליח או לא, שחררתי את הכבלים הגדולים של מה יהיה. חייתי כל יום ביומו. והאמנתי בה. כי עכשיו אני יודעת. אני יודעת שהיא מאמינה בי.

השבוע מצאתי את עצמי לבד בחנות לדברי מסיבות בכפר גלעדי. ביד אחת החזקתי משהו זוהר ובשנייה ניסיתי לקרוא איזה הצעת עבודה בטלפון מבלי להפיל אותו. בחנות היה זוג אחד שנורא התלבט בין משרוקיות למתנפחים בצורת כלי נגינה כאביזרי חתונה. ההתלבטות הפכה לוויכוח מאד עדין, שהם ניסו להסוות אפילו מעצמם, כי הם הרי נורא מאושרים עכשיו. בתור מארגנת קונספטים רחבות ריקודים מהשורה הראשונה בארץ, חשבתי לרגע להתערב, אבל מצאתי את עצמי בוהה בהם מאחורי המדף של השרשראות הוואי.

הם היו נראים אבודים מהסיטואציה. הוא הסתובב כמו נמייה בין אלפי שקיות של משרוקיות צבעוניות והיא הייתה נראית כל כך מאוכזבת שהם לא מצליחים להחליט. זה כאילו שיכולתי לקרוא את המחשבות שלה, של איך, איך לעזאזל נתקעתי עם מישהו שרוצה משרוקיות בחתונה שלו? מה הוא חושב לעצמו שאנשים ירקדו וישרקו? מה זה קייטנת קיץ במתנ"ס?

ניסיתי לא להתרכז בהם יותר מדיי ולהיזכר בסיבה שאני מצויה באזור זה של המטרופלין תל אביב, הלא היא עוד מסיבת רווקות.

כל החברות שלי התחתנו תוך שנה פחות או יותר. זו לא הגזמה או צורת דיבור. זה ממש ככה. בזו אחר זו נפתחו קבוצות וואטס אפ, ואז קבוצות וואטס אפ מצומצות יותר, ואז קבוצות וואטס אפ של ההסעה. נרכשו מספר שמלות (רובן על ידי), נבחרו בקפידה מנות פתיחה, נשברו כוסות ונרקדו מעגלים לצלילי עומר אדם כזה או אחר. הייתה חתונה טבעונית וחתונה מוקפדת, חתונת מסיבה וחתונה קלאסית. חתונת צהריים וחתונת קיבוץ, אפילו חתונה הודית התרחשה שם באיזשהו רגע.

בהתחלה חשבתי שזה יגרום לי להרגיש לחץ וחרדה לצד אושר ושמחה. אבל חוץ מבחילה קטנה בדרך לכל חתונה, שיכולה להתקשר גם ליציאה מהעיר ונסיעה ממושכת לגני אירועים מרוחקים, ונקודת שפל אחת של ריב עם קולגה לארגון על צבע החד פעמיים באחת ממסיבות הרווקות, אני בעיקר עייפה. זה כמו השיר הזה של ריטה, אנשים מתחתנים סביבי, גם אני רוצה קצת לנוח. לנוח במובן של הגעת ליעד. לנוח במובן של להחנות את האוטו לעלות הביתה ולהזמין אוכל.

כל בחורה יודעת בדיוק איך תיראה החתונה שלה. אולי היא עוד לא בחרה את הבד של השמלה, או נסגרה בדיוק על שיר שבירת הכוס, אבל הקונספט ברור לה מאשר ברור לה מי יעשה לה טוב בחיים משותפים. וזה לא משנה אם כשתשאל אותה היא תגיד לך שהיא "זורמת" והיא "לא ממש יודעת מה היא מחפשת". בולשיט. היא כרטיס חד כיווני להשארת פרטים ב easy – wed. ואם אתם לא יודעים מה זה תמשיכו הלאה, כי זה לא בלוג בשבילכם.

יש אנשים שלא אוהבים חתונות, או שיש להם סלידה מהרבנות. לי ממש לא. אני אוהבת חופות ומכבדת רבנים. יש משהו ברגע הזה שהזוג הולך לכיוון החופה שמרגיש לי כמו ריקוד ניצחון פוסט מודרני כזה. זה כאילו הרגע הזה אומר, הנה, מצאנו, ראיתם? היו רגעים שחשבתם שלא נמצא, נכון? אנחנו צלחנו את האהבות הנכזבות, את הקשרים שלא עבדו, את הלילות הקרים לבד. את הדייטים שלא ידענו איך אנחנו הולכים לשרוד את השעה הקרובה ביחד ושאלנו את עצמינו האם רואים שהעיניים שלנו נעצמות. ויש גם את כל אלה שאמרו לנו לא. אז בבקשה. מי זוכר אתכם עכשיו. מי אתם בכלל, נקודה בזמן, פסיק חסר משמעות. נפלתם בעריכה. אתם כבר לא בסיפור, הוחלט בסוף על סיום אחר לסיפור, לא עדכנו אתכם?

יש עוד שיר של ריטה שמהדהד לי בראש לעיתים. "יום אחד זה יקרה, משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו". אז כנראה שהרוגע הוא לא בהכרח תלוי חופה וקידושין, אלא קשור לדברים שאי אפשר לכמת אותם במחיר של מנה. אולי הוא קשור ללהיות מאוהבת או נאהבת, או מרוצה, או אולי לאיפה אנחנו ממוקמות הורמונלית במהלך החודש. בינתיים נוספו לי עוד קצת שמלות לארון, ואני מתאמנת על הכוריאוגרפיה שלי לריקוד הניצחון. צריך תמיד להיות מוכנים.

דרך אגב, הזוג מהחנות אביזרים החליט להתפשר בסוף ולקנות גם משרוקיות וגם כלי נגינה.

השבוע עברתי לאייפון. לראשונה בגיל 30 הרשיתי לעצמי להחזיק ברכוש היוקרתי הזה. כשהייתי בחנות חשבתי אולי במחשב הם רואים את העבר שלי, את כמות המסכים השבורים, את כל האנשים שניסיתי להגיד להם משהו אבל הם לא שמעו. חשבתי שההוא שמכר לי את האייפון בחנות יראה שאין לי את זה. שאין לי הרבה עוקבים, שאני לא מכירה את כל האפליקציות, הוא יראה והוא ישלול ממני את הפלא המכני הזה שאמור להעביר אותי לשלב הבא בחיים שלי.

מיד לאחר שקניתי את האייפון ישבתי איתו על הספה והסתכלתי עליו לפחות חצי שעה בפליאה. פחדתי נורא לגעת בו. זה קצת היה כמו סצנה ממלחמת הכוכבים שאנשים מכדור הארץ הזה נוחתים באיזה כוכב דמיוני. כוכב שיש בו תיקיות לדברים, כוכב שמציע לך את השלב הבא של המחשבה שלך כמו לשלוח את ההודעה, או לצלם ישר. מקום שבו הכל מסונכרן עם הכל.

אחרי כמה ימים ראיתי שלא קורה יותר מדי. אותם אנשים מתקשרים אלי, אותם מצבי רוח מציפים אותי. אני חברה באותם קבוצות ומשתייכת לאותו מעמד סוציו אקונומי. זה נכון שהכל קורה עכשיו נורא מהר. והמצלמה, הו המצלמה זה משהו. אבל לא צילמתי יותר מהרגיל ונראיתי די אותו דבר, אולי טיפה יותר טוב, בתמונות שעשיתי.

ביטחון עצמי זה דבר מתעתע. בדיוק שאתה חושב שהרווחת אותו ביושר הוא קופץ ומזכיר לך שאתה עוד לא יודע כלום. רגע אחד אתה מרגיש שאתה כל יכול, או לפחות מוכשר בדבר זה או אחר, ורגע אחרי אתה לא מוצא את המפתחות,  והכל נופל לך מהידיים.

לא מזמן מישהי אמרה לי שאני בטוח אצליח בכל דבר שאני אעשה כי יש לי ביטחון נורא גדול בעצמי. זה נורא הזוי שהיא אמרה לי את זה כי הייתי כל כך לא בטוחה בעצמי ברגעים שהיא פגשה אותי בהם, שזה הוביל אותי לחשוב על קריירה במשחק.

אז אולי ביטחון עצמי זה דבר מתעתע כמו שאייפון הוא דבר מתעתע. שניהם לעיתים מציגים אותנו כלפי חוץ כמשהו מסוים, אבל מבפנים אנחנו פשוט מחולקים לתיקיות.

יש לי וידוי. לפעמים אני מקנאה באנשים שגרים בפריפריה. לפעמים אני כמהה לבינוניות, מלאת תשוקה למשכנתא, חולמת בלילות על דירת ארבעה חדרים באשקלון. הייתי גרה לי באיזה מקום נעים, אולי  גן יבנה. הייתה לי דירה משופצת עם קרמיקה חדשה במטבח שבאמת מכינים בו משהו. מקום שבו לסופ"שים קוראים שבת. אני מקנאה באנשים שהולכים "לעשות שבת" איפשהו. אני חושבת שהייתי בוחרת לי איזה מקצוע שמראה משהו מקצועי אבל מצריך בעיקר עבודה קשה ולא דברים שאי אפשר להגדיר אותם. משהו פיזי אבל נשי. אולי ספרית כלבים. כמובן שהייתי הופכת להיות הספרית כלבים הכי מצליחה באזור גן יבנה והסביבה כי אין שם מספרות כלבים כה רבות. "מספרת לולי". כולם היו באים אליי עם הכלבים הגזעיים שלהם שהם קנו בכסף שאין להם. הייתי יודעת הכול על כולם והמספרה שלי הייתה הופכת למקום מפגש של עוד אנשים מהפריפריה שיש להם משכנתא על דירת ארבעה חדרים. זו הייתה מספרה פשוטה, כיסאות פלסטיק ואיזו תמונה מאיקאה.

סביר להניח שאם הייתי מהפריפריה כבר הייתי ממזמן נשואה. בעלי היה עובד במשהו בלי טייטל מפוצץ, אבל שיש בו מספיק כסף בדיוק למה שאנחנו צריכים. אולי הוא היה שיפוצניק. בנאדם טוב.

בשבתות שלא היינו עושים אצל אמא שלו, שכנראה גרה שני רחובות מאתנו, היו קופצים אלינו זוג חברים. היינו יושבים בבית ושותים נס של עלית על חלב משקית. מדברים על האח הגדול ועל ההוא מהסופר שהבן שלו מנהל לו את העסק, מתכננים טיול הכי בנאלי בשבת הבאה, וקובעים ביננו מי יביא ביצים קשות ומי יביא ג'חנון.

פעמיים בשנה ניסע לחו"ל, אני ובעלי, גיסתי שתחייה, ואח של בעלי. בדרך כלל נטוס ליעדים רגילים בדקה התשעים ותמיד נלך למקומות הכי תיירותיים שיש ונשלם יותר.

לפעמים אני מקנאה באנשים פשוטים. אנשים שלא עושים עניין או שאולי אין להם הרבה עניין. או שאולי זה לא עניין בשביליהם לעשות עניין. הרצונות שלהם פשוטים, האהבות שלהם פשוטות, הרגשות שלהם פשוטים. לפעמים אני רוצה לחיות חיים שפשוט בהם זה לא נייר ממוחזר עם כרובית בוערת אצל אייל שני, שאהבה אצלהם לא מתחילה מלעשות לייק פעמיים לאותו בנאדם בשתי אפליקציות שונות, שלא מכירים את ההוא שמכיר את ההוא מהטלוויזיה. שלא יודעים שהרוב מזויף. שלא רודפים אחרי משרת החלומות, הרבה כסף, ואז עוד כסף ואז עוד.

זה לא בלתי סביר שאני טועה לחלוטין. אבל טועה בענק לגבי הפריפריה. שבכל מקום אנשים הם מורכבים, פשוטים, מלאי רצונות ומבולבלים. יש להם רגעים של אושר לצד רגעים של כאב.

אולי הווידוי שלי הוא שנמאס לי לרדוף אחרי ההכי טוב. שגם טוב דיו זה מעולה. שבא לי לשחרר קצת. ושסביר מאד שהייתי אני בדיוק כמו שאני.

גם בקריית אונו.

אתמול נכנסתי להתקלח שלוש פעמים. כל פעם חשבתי שמשהו אחר יתנקה ממני ואצא ואגלה שהמציאות היא אחרת.

אני מזהירה מראש שאני לא חשה בשיא. אני אומרת את זה ככה, על ההתחלה כי זאת עובדה ידועה שאנשים אוהבים דברים פוטוגניים ואני עלולה לאבד קוראים כאלו ואחרים, אם יש לי כבר כאלו. רפרוף קל ברשתות החברתיות אולי מראה את זה בצורה הכי טובה. מראים לך רק את הלפני של דברים. רק את היי לייט. מישהי רזה במיוחד שוב מעלה תמונה של המבורגר. זה ברור אלו החיים. תאכלי כל יום המבורגר ותהיי רזה. עוד מישהו נמצא שוב באיזה אי חלומי. אני הייתי שבוע שעבר ברחובות. גם אני העליתי תמונה.

אף אחד לא מעלה את הרגעים הלא פשוטים של החיים. את הרגעים שאתה נשבר. הרגעים שאתה מרגיש שהבטן יוצאת לך. את הרגעים שלא בא לך שאף אחד יראה אותך. אז זה פוסט בלי הרבה פילטר. ממש קצת. מקווה שתעמדו בזה.

אתמול היה לי יום כזה. זה התחיל בזה שהבנתי כנראה שלחיים יש איזשהו סוף ושאנשים מזדקנים כשהייתי צריכה לעזור לסבתא שלי במשהו שפעם היא הייתה עושה מתוך שינה. אחרי זה הלכתי לשבת בבית קפה האהוב עליי ולחסה בסלט היה טעם של סבון. זה נשמע פעוט אך זה ערער אותי. הנה, גם הם בגדו בי. אין ודאות.

אחרי זה נסעתי לראיון עבודה שהיה ממש מוצלח, והונחה בפניי הזדמנות שאנשים אחרים היו הורגים בשבילה. אבל זה לא עניין אותי. כי המחשבה לעבוד כל כך קשה גרמה לי לרצות להרוג מישהו. בדרך חזרה עצרתי לקנות קפה ונתקעתי בלב גדול שהיה בכניסה. אה ברור, יום האהבה היום. זה מה שחסר לי.

החלטתי להיכנס למיטה להירגע ולשכוח מהכל. יש ימים שצריך פשוט לשלוח את צוות הצילום הביתה. לכבות את האור. לעשות קאט. בטלוויזיה היה מבזק על תאונה קטלנית עם הרוגים ילדים. עכשיו אני גם מרגישה אשמה שאני לא מרגישה אשמה שאני מרוכזת בעצמי היום.

בלילה חלמתי שאני בבית ספר היסודי שלי מתכוננת לטורניר טניס לא פחות ולא יותר. היו שם כל מיני אנשים שאני כבר לא בקשר איתם מכל מיני שלבים בחיים. קמתי מבוהלת ונזכרתי שאני אולי אצטרך לראות את חלקם בקרוב בחתונות כאלה ואחרות.

הסתכלתי על הכלבה שלי. היא שכבה מכורבלת כולה ברגלים שלי מתחת לשמיכה. לא ברור אם יש לה שם אויר, אבל היא ככה כבר מילדות. כשהתקשרתי לבית האומנה בו שהתה כדי להתעניין בה האישה בטלפון אמרה לי "יש משהו שאת צריכה לדעת, יש לה עניין עם שמיכות". באותו רגע ידעתי שזו הכלבה שלי. קירבתי אותה אליי בלי שהיא שמה לב והסתכלתי עליה. דווקא זה היה רגע ששווה תמונה.